החלטה בתיק בר"ע 58554-11-10

1.                לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור גב' ברכה נודלר ומר טוביה לוי; דמ' 1919/09), אשר קיבל את תביעת המשיבות ופסק לזכותן דמי הבראה והוצאות משפט.

2.                המשיבות, גננת וסייעת, הועסקו החל משנת 1987 בגן ילדים המופעל על ידי המבקשת בטבריה. בתביעות שהגישו לבית הדין האזורי, בהיותן עדיין עובדות המבקשת, עתרו לתשלום דמי הבראה שלטענתן לא קיבלו במהלך שבע השנים אשר קדמו להגשת תביעתן. המשיבה 1 תבעה דמי הבראה בגין 56 ימי הבראה בסך של 18,536 ש"ח, ואילו המשיבה 2 תבעה דמי הבראה בגין 65 ימי הבראה בסך של 21,515 ש"ח.

3.                המבקשת לא הכחישה, במהלך הדיון בבית הדין האזורי, כי לא שילמה למשיבות דמי הבראה - אך טענה כי לא חלה עליה חבות כלשהי בתשלום דמי הבראה. לטענתה, צווי ההרחבה הכלליים בדבר תשלום דמי הבראה במגזר הפרטי אינם חלים עליה, שכן שכר עובדיה משתלם " על פי הצמדה להסכמי השכר בשירות הציבורי". לחלופין טענה, לחריג נוסף הנקוב בצו ההרחבה משנת 2003 - בהתייחס לעובדים המועסקים על ידי "מעביד" כהגדרתו בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003-2004), התשס"ג - 2003 (להלן - מעביד ציבורי). המבקשת טענה כי על אף האמור לעיל אין עליה חבות בתשלום דמי הבראה מכוח ההסכמים הקיבוציים במגזר ה ציבורי, שכן אינה חתומה על הסכמים אלה והם אינם מחייבים אותה. עוד נטען על ידה להתיישנות, שיהוי וויתור.  

4.                בית הדין האזורי, לאחר שמיעת טענות הצדדים, קיבל את תביעת המשיבות בחלקה המכריע. בית הדין קבע כי גם אם צודקת המבקשת בטענתה כי שכר העובדים בשירותה הוצמד להסכמי השכר בשירות הציבורי, ולכן לא חל עליה צו ההרחבה הכללי משנת 1998 בדבר תשלום דמי הבראה במגזר הפרטי - אין משמעות הדבר כי הינה פטורה לחלוטין מתשלום דמי הבראה. בלשונו:

" מסגרת השכר בשירות הציבורי בכל הנוגע לעובדי הוראה היא פרי הסכמים קיבוציים שנחתמו בין הסתדרות המורים לבין המדינה, ובכל הנוגע לסייעות לגננות, בהתאם לאמור בחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות. בהסכמים אלה חלה החובה על המעביד להשתתף בקצובת ההבראה של המועסקים בשירותו, ומשכך חלה חובה זו מכח ההצמדה גם על הנתבעת והיא אינה יכולה לחמוק הימנה בטענה שצו ההרחבה הכללי במשק לא חל לגביה.

הנתבעת אינה יכולה "לאחוז במקל משני קצותיו" ולפטור עצמה מחובת התשלום בטענה שהעובדות בשירותה הוחרגו מתחולת צו ההרחבה בהיותן עובדות ששכרן מוצמד לשכר השירות הציבורי, אך במקביל להתעלם מאותם רכיבי שכר שניתנים בשירות הציבורי לעובדים העובדים בשירותו".

5.         בית הדין קבע עוד כי צווי ההרחבה בהתייחס לתשלום דמי הבראה במגזר הפרטי משנים מאוחרות יותר - שינו את שיעור דמי ההבראה מבלי ששינו הוראות אחרות, ולכן גם אם החריגו מכוחם קבוצות עובדים נוספות - החרגה זו התייחסה רק לשיעור המעודכן של דמי ההבראה, ואין בה כדי לפגוע בחבות בתשלום דמי הבראה מכוח צו ההרחבה הכללי המקורי. לאור זאת נדחתה טענת המבקשת כי אין עליה חבות בתשלום דמי הבראה על בסיס צו ההרחבה משנת 2003, שהחריג עובדיו של מעביד ציבורי. בית הדין הוסיף כי גם בהסכם ההבראה שנחתם בין המבקשת לבין משרד החינוך, ואושר על ידי הנהלת המבקשת ביום 17.2.10, יש הודאה ברורה בחבותה בתשלום דמי הבראה לעובדיה. כן נדחתה טענת השיהוי, ונקבע כי לא הוכח כי המשיבות מחלו או ויתרו על זכותן לקבל דמי הבראה. לאור זאת, נפסקו למשיבות דמי הבראה: למשיבה 1, שהועסקה כגננת, בהתאם להסכם הקיבוצי של עובדי ההוראה ולמשיבה 2, שהועסקה כסייעת, בהתאם לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.

6.         המבקשת בבקשת רשות הערעור מטעמה, חוזרת על הטענות אותן העלתה בפני בית הדין האזורי ומוסיפה עליהן. המבקשת סבורה כי צווי ההרחבה הכלליים הקובעים חבות בתשלום דמי הבראה אינם חלים עליה, לאור ההחרגה המפורשת הכלולה בהם בהתייחס ל" עובדים ששכרם משתלם על פי הצמדה להסכמי שכר בשירות הציבורי", ולחלופין - בהתייחס למעביד ציבורי. עם זאת, לא נובעת מכך - לגישתה - חבות בתשלום דמי הבראה מכוח אותה הצמדה, שכן אינה צד להסכמים הקיבוציים הקובעים את החבות האמורה, וההצמדה הנוהגת בה לשכר השירות הציבורי אינה מתייחסת לכלל התנאים הנקובים בהסכמים הקיבוציים בשירות הציבורי ואינה כוללת חבות בתשלום דמי הבראה, שלא שולמו על ידה בפועל במשך השנים.

המבקשת סבורה עוד כי המשיבות ויתרו על זכותן לתשלום דמי הבראה, שכן משך שבע שנים לא טרחו להגיש תביעה אלא המשיכו לעבוד בידען כי אינה משלמת לעובדיה דמי הבראה. המבקשת מסתמכת גם על הפחתת דמי ההבראה בשירות הציבורי בשנים 2009 - 2010. לסיום נטען, כי אין לחייבה בתשלום דמי הבראה עבור שבע שנים כאשר התביעה הוגשה סמוך טרם ניתוקם של יחסי העבודה.

7.        המשיבות, בתגובתן, תומכות בפסק הדין של בית הדין האזורי. לטענתן, קבלת פרשנות המבקשת עלולה לגרום למצב אבסורדי, בו תישלל מקבוצת עובדים ששכרם הוצמד להסכמי השכר בשירות הציבורי הזכות לדמי הבראה.

8.          לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובתגובת המשיבות, שוכנעתי כי אין הצדקה ליתן רשות ערעור. כפי שעולה מהפירוט לעיל, טענתה העיקרית של המבקשת הינה כי לא חלה עליה כלל חבות בתשלום דמי הבראה לעובדיה - לא מכוח צו ההרחבה הכללי ולא מכוח הצמדה להסכמי השכר בשירות הציבורי. טענה נוספת שמה דגש על אי העלאת דרישה לקבלת דמי ההבראה מצד המשיבות משך שנות העסקתן טרם הגשת התביעה על ידן. סיכוייהן המשפטיים של שתי הטענות הללו קלושים, ולכן לא מצאתי הצדקה להבאתן בפני ערכאת הערעור. באשר לטענה בדבר הפחתת דמי ההבראה בשירות הציבורי בשנים 2009 - 2010 - בית הדין ממילא לא פסק למשיבות דמי הבראה עבור שנים אלה.

ודוקו: המבקשת לא שמה דגש, במסגרת טענותיה, על השאלה מכוח מה חלה עליה חבות בתשלום דמי הבראה - מכוח צו ההרחבה הכללי או מכוח ההצמדה לשכר בשירות הציבורי, ואף לא ניסתה לטעון כי בשל הטלת החבות עליה, במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי, מכוח ההסכמים הקיבוציים בשירות הציבורי - נדרשה היא לשלם דמי הבראה גבוהים יותר מאלה הקבועים בצו ההרחבה הכללי. בהחלטתי זו לא נכנסתי לפיכך לשאלה מהו המקור המשפטי המדויק מכוחו מחויבת המבקשת בתשלום דמי הבראה, אלא קבעתי כי אין לתת רשות ערעור נוכח טענתה העיקרית כי אין עליה חבות בתשלום דמי הבראה כלל. 

9.          סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בגין הבקשה בסך של 2,000 ש"ח.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"א (8 מאי 2011) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: